Forever;Cedric
A lifetime coping
בלי פילטרים - מסע דרך העדשה שלי
ברוכים הבאים Forever; Cedric,
אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע אישי ועמוק באמצעות כתיבה עצמית ותיעוד מצולם.
אני כאן במטרה להציע לכם חשיפה דרך כתיבה, תמונות וסרטונים. תוכלו לקבל הצצה לחיי היומיומיים.
ב Forever; Cedric אני חושף את האמת שלי ללא פילטרים, במלוא תפארתה המבולגנת והלא מושלמת. מרגעים של שמחה וניצחון למקרים של ספק ופגיעות - מתוך אמון שכך נוכל ליצור היכרות וחיבור עמוקים יותר.
Forever; Cedric הוא מרחב שבו כל אחד יכול להרגיש שייכות על ידי שיתוף ההתמודדות היומיומית. בכל יום אזכיר לנו שקל הרבה יותר להתמודד ביחד.
אני כאן נגיש במרחק תגובה.
חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו.
| Forever;Cedric
Forever;Blog
רגעים כנים, מסעות משותפים; הצטרפו אליי לסיפור החיים שלי, שלכם.
טיוטה; שלמה לא מושלמת.
איך מתחילים לכתוב?! כתיבה היא לא בדיוק הצד החזק שלי. אם נודה על האמת, אני כבר עשרים ושש שנים בחיפוש אחר "הצד החזק" שלי. בעוד ארבעה חודשים ושישה עשר יום אהיה בן שלושים ושבע, אומנם את הצד החזק שלי לא מצאתי, אבל את נקודת השפל הגדולה בחיי דווקא כן. אויש, שקט גם כן! אני לא במשבר גיל ארבעים ( זה לאנשים נורמליים ואני במקרה הטוב “נערה בהפרעה”). אבל רגע, לפני נקודת השפל העסיסית שלשמה התכנסנו, נעים להכיר . קוראים לי סדריק על עצמי אספר בפוסט הבא. אבל תחילה בוא נדבר קצת ”Forever; Cedric” בלוג שאכתוב כ-יומן אישי פתוח ונגיש בו אתעד את כל כולי, עצמי, סביבתי והתמודדות עצמה. קו מנחה לכתיבתי חשוף, ישיר, בלי פילטרים ואפס תקינות פוליטית מתנצלת (אלו הן מחלות הנפש שלי; אני אחליט אם לקראו להן כך או אחרת). הפוסטים ישתפו אמת שלא תמיד יהיה לי נוח בה, לכם לא תמיד יהיה נעים לשמוע אותה. - לא באתי לשאת חן, להיות קל לעיכול או לכתוב פוסטים פוטוגניים. כאבי מביא עמו כתיבה מזוקקת, אמתית, גולמית. אני מתעורר למציאות בה תחושת בדידות, חוסר תקווה, אוטוסטרדה של מחשבות בלתי פוסקות מקשות על הנשימה. מוצא עצמי בנקודה בה גופי ונפשי על סף קריסה. נשמע לך מוכר?! אז הנה הארה, אנחנו מבינים שלפחות אנחנו לפחות זוג שחווים דברים דומים. את הסיפור האישי שלי אני חושף כי חשוב שנבין- כך או אחרת הסיפור של כולנו. הגיע הזמן לנרמל את ההתמודדות, לדבר אותה, לתקשר אותה בלי תחושת אשם, בושה או אי נוחות. הבלוג הוא תזכורת להתמודדות היומיומית שלי ושלך, אני כאן, נגיש במרחק תגובה. אני בכל יום אזכיר לי ולך - קל הרבה יותר להתמודד ביחד. חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric
נעים להכיר אני, עצמי, אנוכי.
גדלתי בשדרות עד גיל 17 - צמד המילים שנחרט בי עם השנים, הזיכרון הראשון המלווה אותי מאז ומתמיד היה "עוף מוזר" - שונה מהנוף המקומי בכל מקום בו נכחתי; הן בתוך החברה והן בתוך המשפחה. השוני הביא אותי למציאות רוויות אלימות פיזית ומילולית ללא כל הכנה מוקדמת. ההשפעה לטווח הקצר והארוך באו לידי ביטוי בדיכאון, חרדות, פוסט טראומה והפרעת אישיות גבולית. כיום אני מתגורר בתל אביב מזה 17 שנים - הספקתי לעשות תואר ראשון בהתפתחות הילד בסמינר הקיבוצים (שנים של עבודה עם ילדים בגיל הרך - היה מושלם). הקורונה קפצה לבקר ויחד איתה חישוב מסלול מחדש; בחרתי לעשות הסבה וכיום אני מעצב פנים. אני כאן, נגיש במרחק תגובה. חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric
אינטימיות מסע גילוי מחדש
לפני שישה ימים, בן זוגי ואני חגגנו חמש עשרה שנות זוגיות - עדות לאהבה, מחויבות וחוסן ששזרו את חיינו יחד לאורך השנים. בנוסף ציינו ניצחון משמעותי! משוש חיי חלה בסרטן (מאי 2023) - יחד צלחנו מסע ארוך מלא כאב, עצב ותופעות לוואי לא נעימות. מכורח הנסיבות במשך עשרה חודשים לא קיימנו מגע אינטימי מיני. הצורך והרצון להצית מחדש את התשוקה היו מלהיבים ומפחידים כאחד. מחשבות טורדניות החלו לכרסם אותי מבפנים – זמן רב שאני נקי מכימיקלים, איך מקיימים יחסי מין צלולים?! אל נבכי תודעתי כמו מתוך סוס טרויאני קפצה לה חרדת ביצוע, לחשה ספקות וחוסר בטחון. האם אצליח לספק את הצרכים בן זוגי? אעמוד בציפיותיו אחרי כל כך הרבה זמן בלי אינטימיות פיזית? כובד השאלות נגע בי, איים לחבל בעצם הקשר שביקשתי לחזק. לבסוף הלכנו לחדר השינה, התנשקנו, הוא לאט לאט הגיע לצוואר, ליטף את גופי; ואני? אני קפאתי, לא ידעתי מה עושים. בובו שלי ( כינוי חיבה), המתמודד בעצמו עם דימוי גוף לאחר הסרטן, שאל אותי “מה איתי? לא מגיע לי גם?” מיד פרצתי בבכי, אמרתי לו שזה רחוקה מלהיות הסיבה האמתית. שיתפתי אותו בפחדיי ובחרדותיי, בכיתי ובובו היה רגיש וקשוב כמו שרק הוא יודע - הוא הזכיר לי שהוא כאן לצדי ובקצב שלי. הוא חיבק, ליטף, נשק לי ראשי וניגב את הדמעות. ועם זאת, בסוף מעדתי, מעדנו - הייתי חייב דחיפה קלה להשתחרר. בדיעבד התבאסתי קלות, ועדיין בחרתי להמשיך הלאה, להפיק לקחים ודי! בלי להתבוסס בשנאה עצמית ( אשתף שבפעם הבאה זה עבד ללא כל עזרה כימיקלית 🥰). הזמן נעצר מלכת, ובתוך הפחד ואי הוודאות היה זיק של תקווה - רצון משותף לגלות מחדש את הקסם של הקשר הפיזי שלנו. בלב פתוח ובידיים רועדות, יצאנו למסע של גילוי מחדש, מונחים על ידי כמיהה הדדית לקרבה וחיבור. בשלווה המשכנו למטבח, התיישבתי לכתוב בזמן שהוא בישל והבנתי - יצירת אינטימיות לאחר הפסקה ארוכה אינה הישג קל. נדרשת סבלנות, תקשורת ונכונות לאמץ פגיעות. מצאנו את עצמנו מנווטים בטריטוריה לא ידועה, חוקרים זה את גופו של זה. כשנכנענו לגאות והשפל של התשוקה, הרגשתי תחושת שחרור קלה מלטפת אותי. הפחדים והספקות שהטרידו אותי רגעים קודם לכן פחתו, אליהם הצטרפה תחושה חדשה ועמוקה של חיבור ושייכות. ממני אליכם, במידה וקיימת התמודדות עם אתגרים של חידוש אינטימיות לאחר הפסקה ארוכה, אני מציע את זה: אמצו את מסע הגילוי מחדש בלב פתוח ובנכונות לתקשר בגלוי עם בן הזוג. לסמוך על עוצמת הקשר שלכם, ודעו כי האינטימיות האמתית מתעלה על הפן הפיזי - היא שוכנת ברגעים המשותפים של פגיעות, אהבה וחיבור. חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric
חרדה החמצת השייכות
לפני רגע היה לי מושלם, הייתי מוקף באנשים, באוכל טוב, משימות לביצוע וקרני שמש מלטפות. והנה עכשיו 2:40 ואני מוצא את עצמי כותב על היום שרק הלך ושקע לו יחד עם השמש. קבעתי להיפגש עם בחור מתוק לארוחת ערב, והבחור התעורר לו מאוחר ( יש לו קטנטן בבית לגיטימי). כמובן שאח"כ הייתה אי הבנה בה כל אחד שהשני כבר לא בעניין להיפגש בערב. תוך כדי תנועה חבר עונה לבוקר טוב שלי באיחור רב, והאמת שכבר כמה ימים הוא בעומס שרק מרחיק את הקשר שלנו שנות אור אחד מהשני (על יותם שם בדוי אספר לכם בפוסט אחר) - הוא משתף אותי על יציאת המיליון שלו למסיבה. חברה אחרת, חן (שם בדוי) יוצאת עם חברים עליזים למסיבה ורק לסדריק לא נשאר! למה אתם שואלים?! בחרתי לצאת למסע התנקות מהרגלים של צריכת סמים ואלכוהול. לבחירה מחיר ברור וחד: חווית חרדת ההחמצה מקבלת גוון נוקב, במיוחד ברקע התוסס של סצנת המסיבות הגאה. כשחברים מתענגים על המקצבים הפועמים של מוזיקה מרימה, מוקפים בפנים מוכרות וקשרים חולפים, הבדידות של סוף שבוע מתחילה לחלחל פנימה, גורמת לי להרגיש תהום תסכול, החמצה וחוסר שייכות. על אף ההבנה כי המסיבות הן אותן מסיבות שהייתי בהן אינספור פעמים והנוסחה זהה – מפגש חברי במהלכו שותים, "נדלקים" (מסתממים), עולים על מדי א' ויוצאים "לחגוג" את החיים. מגיעים למסיבה, צפוף, רועש, גברים בלי חולצה רוקדים, יוצאים ל"הפסקת פיפי" וככה עד סוף המסיבה (יש מי שיגדילו להמשיך לאפטר). לאחר מכן הזמנה ל "צ'יל" שזה בעצם הכל רק לא מנוחה. טובי הבחורים מתפקדים לגייס את הטובים לז' ולהביאם לבסיס בו יש חיילים של סקס, סמים ואותו ניגון של שגיא או עופרה (J.D) ושעות של צפייה וצייד בגריינדר. החמצתן של מסיבות, אינטראקציות חסרות משמעות ומפגשים ריקים הן חלק משמעותי בתחושת הFOMO (פחד מהחמצה). אך ישנו פחד גדול ועמוק יותר המסתתר בתוך תוכי, ומכרסמת בי בכל פעם מחדש עד כדי כאב - הפחד לאבד אנשים ואת תחושת השייכות. מסיבה היא כמו סדרה טובה, כמו אקטואליה מדובר במרקם האינטראקציות החברתיות, כל שיחה סובבת סביב חוויות משותפות. אני תוהה לעצמי האם מסיבות, סמים וטעם לוואי של ריקנות הוא המחיר שאאלץ לשלם בתמורה לקבלה חברתית. לומר לכם שמצאתי את התשובה הסופית?! ממש לא, אני עוד בתהליך ומנסה להבין איך אני מדייק את הבחירות שלי לעצמי, יום יום ורק להיום. אבל רק אניח לכם ולי את התובנה הזאת: בהתמודדות עם הפחד מהחמצה ותהיית השייכות, אולי נוכל להאמין שתחושת השייכות הגדולה ביותר מגיעה מבפנים. הקבלה הבלתי מעורערת של עצמנו, על חוסר השלמות שלנו. אם נאמין, יש לנו סיכוי להשתחרר מכבלי החרדה, נגלה שהדבר היחיד שבאמת שווה לפספס הוא אשליה של שייכות שבאה על חשבון האותנטיות שלנו. חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric
מה שלומך? נקודת מבט
"מה שלומך?" לכאורה שאלה פשוטה, נעימה שכזאת. האומנם?! בטח יצא לך לשאול או להישאל במהלך היום. ובאו נהיה כנים עם עצמינו, לרוב היא פורמלית, שטחית, נטולת סקרנות ( בעיקר משבצת נימוס שצריך לסמן). "אני בסדר, תודה" מוכר נכון? אבל רגע, באמת התכוונת לזה. אם כן, מהמם ושרק ימשיך כך! אבל מה איתך? איך באמת התחיל הבוקר שלך? איך עובר היום? שלוש מילים שלעיתים קרובות אני מוצא את עצמי עונה בלי להתעמק באמת במעמקי ההוויה שלי? כי בפועל אני לא בסדר, מצייר חיוך כדי להסוות את הסערה המשתוללת בתוכי- זה תסריט שהשתלטתי עליו, ביצוע ששכללתי כדי שחלילה לא אפזר אנרגיה אפלולית. היום אעשה חשבון נפש עבורי, מוזמנים להצטרף! באיזו תדירות עצרתי להרהר ברווחה היומיות שלי? שלא לדבר על לברר לגבי שלומם של אחרים? בעולם שבו זמן הוא מצרך יקר והסחות דעת קיימות בשפע, קשר אנושי אמיתי תופס לעתים קרובות את המושב האחורי אל ההמולה של חיי היומיום. אבל מה אם אעז ( וגם את\ה) לחרוג מהתסריט? מה אם נאמץ את הפגיעות ונפתח את עצמנו לאפשרות של שיחות משמעותיות? עולם שבו זמן לרשותו כמה שרק נרצה. תתארו כי "מה שלומך?" זו לא רק שאלה, אלא הזמנה לחלוק את שמחתנו, הצער שלנו, הניצחונות שלנו והמאבקים שלנו. אז, ממני אלייך, אליך; וממך אל עצמך זמן לקחת לרגע הפסקה, להרהר איך באמת התחיל הבוקר שלך? האם הוא היה מלא בהתרגשות וציפייה, או הכביד על עומסי האתמול? איך מתפתח היום שלך? האם אתה מתחמם בחיבוק החם של שביעות רצון, או עובר את סערת אי הוודאות? אז, בפעם הבאה כשעל קצה הלשון שלנו "מה שלומך?" נשתדל לעצור...להרהר...ולהגיב בכנות. מי יודע, אולי פשוט תעורר שיחה בה ותגלו ש-"הפצע הוא המקום שבו האור נכנס אליך" ( ג'לאל א-דין רומי). תזכרו ברגעי הפגיעות שלנו אנו מוצאים חיבור ושייכות אמתיים. חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric
לשאת ולתת חי לי מיום ליום
בשקט מופתי, הדיכאון התמזג עם החמצן אותו נשמתי; עבר את ביקורת הדרכונים של הוורידים, ומשם זה כבר היה לו קל. חגג לי בחדרי הלב, רכב על כנפי העצבים ישירות למוח - ככול הנראה "הפקחים הקטנים" שלי יצאו להפסקה. תחילה מחשבות מלנכוליות על כל הכאוס והרוע שרק הולכים ומשתלטים על העולם בכלל, על ישראל בפרט. עם הווה כל כך עגום והעתיד השועט ישירות אל תוך תהום הגיהינום. הריקנות חלחלה באין מפריע ויחד איתה חוסר השינה, צפייה מתמשך בנטפליקס. בכי בלתי פוסק ומרה שחורה מביאים אותי לכאוס רגשי. איך לא שמתי לב מוקדם יותר, הייאוש, חוסר תכלית ושמחה מכניסים פחד, חרדה הופכת למעגל קסמים אפל וכבד. מגיע יום שלישי, היום היחיד בשבוע שהוא כולו עבורי: שיעור פסיכודרמה, מפגש עם שני מדריכים וקבוצה שמורכבת מסטודנטים למשחק ( סמינר הקיבוצים) ומתמודדי נפש. מפגש מרתק, מאתגר ומספק, בהמשך אלך לחוג קרמיקה בו יש שתי מדריכות מקסימות, וקבוצה כיפית - מפגש עם אנשים וחמר, פשוט מושלם ( בתאוריה). והנה המציאות מכה בפניי - אני מוצא את עצמי מוותר על הפסיכודרמה כי לא מסוגל להרים את עצמי לרכיבה ( 15 דקות) להתמודד עם הרגשות שייתכן שמפגש עם הקבוצה יציף החוצה הכל ( תנו לי להתקרבן לבד). למזלי, קרמיקה במרחק של 5 דקות הליכה אז פקדתי את המקום וטוב שכך. יום רביעי אור ( עמיתים נדבר בהמשך ) מוודא שאני מגיע וכותב לו שהפעם לא אגיע ואז הארה פשוט נשלפה מתוכי. וואטסאפ: אני: בוקר טוב אני: מנסה ועם כוונה לבוא אני: אבל כרגע לא מצליח להוציא את עצמי אני: הדיכאון קצת כבד עליי בימים האחרונים אני: אגרד את עצמי בקרוב לחדר כושר ואעדכן🙏🏻❤️ אור רכז עמיתים: תבוא! זה חשוב אור רכז עמיתים: נקיים אפילו פגישה קצרה אני: היי מתעורר רק עכשיו זה לא האורך אני: כרגע זה בעיקר הקימה אני: הלכתי לקרמיקה אתמול זה היה קרוב והצלחתי להרים את עצמי אני: ועכשיו מתעורר ואלך לחדר כושר אני: בעיקר מנסה לקום כרגע מהמיטה אור רכז עמיתים: זה בדיוק זה אור רכז עמיתים: לצאת מהבית להתארגן ולצאת אור רכז עמיתים: תבוא לפגישה ואחרי תלך לחדר כושר אור רכז עמיתים: מה דעתך? אני: לא הפעם אור אני: צעדים קטנים אני: קמתי להתקלח אני: אלך לחדר כושר מבטיח אני: וזה כבר טוב אני: כרגע הנסיעות קצת יותר מורכבות לי אני: מנסה לשאת ולתת עם הדיכאון❤️ אור רכז עמיתים: בסדר גמור, תעדכן אותי איך היה ואם אתה צריך אני פה פתאום קלטתי, יום יום ומבלי לשים לב, אני מנהל מול ההתמודדויות נפש שלי משא ומתן. “תנו לי רק ללכת לחדר הכושר, תקבלו שלוש שעות מקום משלכן” “אני צריך שתיקחו הפסקה לשעתיים הקרובות שאוכל להתקלח ולהכין שייק פירות, ואז צום לשארית היום; מבטיח. מאחל לי ולכם ימים שנוכל לחיות לצד ההתמודדות ללא כל צורך במשא ומתן. נחבק אותן ועדיין נציב להן גבולות ברורים וכאלה שאין בהן פגיעה עצמית. חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric
DSM סרטן האישי שלי
כבר שנתיים!!! כלום. לא. זז. אתחיל מהתחלה, סיימתי לימודי עיצוב פנים ושום דבר לא ממש מתקדם - מרגיש שאני תקוע במקום על אף התמיכה הרבה סביבי. אני נמצא בנקודה בה ההתמודדות עם עצמי אינטנסיבית יותר מאי פעם - הניסיונות לחזק את עצמי לא ממש מצליחים (מדדי ההצלחה שלי לקויים). אוףףףף,😫😖😬 לרגע היה נדמה לי כי "הסרטן שלי במצב טוב, הכל תחת בשליטה". אז חשבתי. עבורו אני מחוץ למשוואה, הוא בשלו, הולך ומתפשט! מה אני עושה? לוותר? לחזור לחינוך? להילחם ולהוכיח שאני יכול? לא לאחרים, להוכיח לעצמי שאני יכול? כל העומס, בליל המחשבות הלא מסודר ולעתים לא הגיוני הזה מייצג את הסרטן האישי שלי - שריטה, צלקת, פגיעה. קולאז' של מהלומות קרב יומיומיות מרגע קיומה של תודעתי אל עצמי ואל סביבתי. הסרטן המדובר מתיש, הוא מאבק, התמודדות אינסופית. לא תמיד ניתן לראות אותו חזותית אך כשהוא נגלה לעין קשה לחיות עמו בזוגיות, עם עצמך ובשלום בחברה. מלחמה כירורגית, קרינתית, כימותרפית, הורמונלית או ביולוגית לא יעזרו במהומה מולו. אתם לא תראו עמותות מוקמות עבור הסרטן הזה. הסרטן הזה הוא שלי זהו סרטן מזן מיוחד "סרטן הנפש" חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric
אובססיה מחול מטורף
“כל זה חסר משמעות בגלל מסיבה מטומטמת. אובססיביות חסרת גבולות” משפט אחד שמסמן כאב של אדם שמנסה ככל שניתן לתמוך ולאהוב. תסכול לגיטימי. והנה עדיין חש כאב, חש שדחפו לי סכין וסובבו לאט לאט, ואז משפט נוסף “ ההתמודדות היא שלך” והנה סובבו את הסכין לצד השני לאט לאט. עכשיו אכתוב בגוף שני , אהובי מבין אותך, את התסכול, האמביוולנטיות והנה אחרי תקופה ארוכה אתה ראוי לחגוג את החיים, את הרצון לחברה, לנחשקות להשתובב. הלוואי לי שמחת חיים, רוח נעורים תמידית. אני אדם מורכב, אדם עם קשיים, נכות רגשית. הלוואי ואת הכאב בעצם הידיעה שאנחנו לא יחד ( גם אם רק לארבע שעות), לא הייתה כואבת לי מנשוא. צורבת בוורידיי, גורמת לכל נים להתפוצץ - נשמע דרמטי אך זאת האמת. חזרה אליכם, אז מה עושים, איך בוחרים נכון? חיבוקים ונשיקות מאחד שיודע ומתמודד בעצמו. Forever; Cedric